<h1>השגות הרמב"ן על ספר המצות לרמב"ם</h1>
<h2>דף טו:</h2>
כתב הרב והמצוה ע"ג שנמנענו מלהכנס למקדש או להורות בדבר מדיני התורה ואנחנו שכורים והוא אמרו ית' יין ושכר אל תשת וגו' ולשון התלמוד שתה רביעית אל יורה ויש בעונש מניעה זו הפרש והוא ששתויי יין במיתה ושאר המשכרים חייבי מלקיות לבד וכל מי שדן והוא שתוי עובר על לאו בין שהוא שתוי יין או שאר המשכרין.
אמר הכותב דברי הרב במצוה הזאת מן המתמיהין, סובר ששתויי יין בהוראה עובר בלאו, ואם כן יתחייב מלקות. וראיתי לו בחבורו הגדול (סנה' פי"ט) שלא מנה בכלל הלוקין אלא שתוי יין שנכנס למקדש (אות כ"ט). וכן בכאן חייב על שאר המשכרים בעבודה מלקות ועל ההוראה אמר עובר על לאו ולא הזכיר בו מלקות. וקשה מזו שחייב ביין בעבודה מיתה ובשאר המשכרים מלקות והביא אותו מלשון סיפרא, ובתלמוד נתברר שזה אינו הלכה אבל הם דברי יחיד שהוא רבי יהודה ועל הכלל המסור לנו מהם (סנה' פ"ו.) סתם סיפרא רבי יהודה. וזה מפורש בגמר כרתות בפרק השני (י"ג:) יין אל תשת יכול אפילו כל שהוא אפילו מגתו ת"ל שכר אין אסור אלא כדי לשכר וכמה רביעית יין בן ארבעים יום אם כן מה ת"ל יין על היין מוזהר בכל שהוא ר' יהודה אומר יין אל תשת אין לי אלא יין שאר המשכרין מנין ת"ל ושכר אם כן מה ת"ל יין לומר לך יין במיתה ועל שאר המשכרין באזהרה ר' אלעזר אומר יין אל תשת [ושכר אל תשת] שלא תשתנו כדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או אם נתן לתוכו מים כל שהן פטור במאי קא מפלגי ת"ק סבר גמרינן שכר שכר מנזיר ור' יהודה לא גמר שכר שכר מנזיר ורבי אלעזר מאי ושכר והוא דמשכר. הרי לדעת תנא קמא אינו חייב אלא על היין לא על שאר המשכרים כלל כמו הנזיר אבל על הראוי לשכר כשעור הראוי לשכר חייב אפילו שתאו מזוג ור' אלעזר סובר גם כן שאינו חייב על שאר המשכרים כלל וגם לא על היין אלא כדרך השכרות אבל במזוג או במפסיק לא. וכבר פסקו הלכה כר' אלעזר ושבחו אותו על המאמר הזה ואמר רב הלכה כר' אלעזר וקרי רב עליה דרבי אלעזר טוביינא דחכימי. ושם אמרו עוד כמאן אזלא הא דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושמש לוקה את הארבעים כמאן כר' יהודה. וכן מה שאמר הרב ויש בעונש מניעה זו הפרש כי שתוי יין אין לו להכנס מבין האולם ולמזבח עם כל ההיכל ואם נכנס חייב מלקות ואם עבד והוא שתוי הוא חייב מיתה בידי שמים, גם זו האזהרה שהוא מזכיר לשתויי יין בלא עבודה אזהרה בלא מיתה לא ידעתי לה מקום. שזה הכתוב יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד אם הוא אמור אפילו בביאה ריקנית רצוני לומר אפילו שלא יעבוד אם כן חייב הוא עליה מיתה שנאמר בו ולא תמותו ואם הוא בביאת עבודה לבד ביאה בלא עבודה מניין תצא אזהרה שלו אבל רבי יהודה שחלק בין יין ושכר לפי ששניהם הוזכרו בכתוב ועל שניהם הוא אומר אל תשת ועל החמור שבהם ולא תמותו מדפרט רחמנא יין אבל ביאה ריקנית וביאת עבודה לא הוזכרו שתיהן. והנה הרב תופש לו זו השיטה גם בפרועי הראש וקרועי בגדים, כתב במאמר הזה במצות קס"ד [לפנינו קס"ג] בענין פרועי ראש והעובר על מניעה זו במיתה כלומר ששמש והוא פרוע ראש ובכלל אלו שבמיתה פרועי ראש לאמרו ולא תמותו אך כשיכנס במקדש והוא פרוע ראש ולא עבד באזהרה לא במיתה, וכן כתב (מ' קס"ד) בקרועי בגדים. וגם שם לא נתבררו דבריו מנין לו אזהרה בכניסה בלא עבודה מאחר שהכתוב ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו אינו אלא בשעת עבודה לאמרו ית' ולא תמותו כי הכתוב בכהן גדול את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום אומר הרב (שם) שהוא תוספת בו שאפילו שלא בשעת כניסה למקדש לא הותר לו שיקרע על מת שימות לו ובשביל זו התוספת כפל מניעה זו בכהן גדול. אם כן הכניסה בכהן הדיוט שלא בשעת עבודה שתהא בלאו מניין. וראיתי בחבורו הגדול (ביאת מקדש פ"א הט"ו) שהיא סברא עלתה בדעתו שלהרב כתב ייראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי יין או שאר המשכרים או פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים אע"פ שלא עבד עבודה הרי זה לוקה הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת עבודה מנוול ככה והרי זה מוזהר שלא יכנס. וגם שם לא פירש אזהרה זו מהיכן.
והנה מדבריו מה שאמרו בסיפרא ומנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה ת"ל אתה ובניך אתך ירצו בשעת עבודה ביום בשעה שהעבודה כשרה וחיוב מלקות קאמר. ומן הדומה בעיני שכל זה טעות אבל הלאוין בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט אינם אלא מניעות שלא יעשו עבודה שתויי יין ולא פרועי ראש וכולם הם במיתה שבכולם נכתב ולא תמותו. וזהו מה ששנינו שם בסיפרא שאינו אלא בשעת העבודה כלומר אם עבד שתוי יין או פרוע ראש. והראיה לזה ששנו שם רבי אומר נאמר כאן בבואכם אל אהל מועד ונאמר שם בבואם אל אהל מועד מה בבואם אל אהל מועד האמור להלן עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ואינו חייב אלא בשעת העבודה אף בבואכם אל אהל מועד האמור כאן נעשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ולא יהא חייב אלא בשעת העבודה. ופירוש זה שהם למדו גזרה שוה מרחוץ ידים שאמר בו יתעלה (ר"פ תשא) בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו ושם עשה את המזבח כאהל מועד שנאמר בו או בגשתם אל המזבח וכן עשה שם יציאה כביאה שאם נגע בפנים בדבר שצריך אחריו רחיצת ידים או שישן מעט או הסיח דעתו צריך הוא לקדש שם מאמרו ית' פעם אחרת בלא הזכרת ביאה אחרי הזכירו בגשתם אל המזבח אמר ית' ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו ואף יין אם שתה בפנים חייב מיתה כבחוץ. ועוד למדו שאין שתוי יין חייב אלא בשעת עבודה כמו המצוה האמורה ברחיצת ידים והמצוה ההיא שירחץ ידיו ורגליו מן הכיור כשיעבוד לא על ביאה בלא עבודה כלל שנאמר (שם) או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לי"י. וכן בענין מחוסר בגדים נאמר עוד בלשון הזה (תצוה כ"ח) והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקודש ולא ישאו עון ומתו. וגם זה דבר ברור הוא שאינו אלא בעובדו חסר בגדים ואין בביאה ריקנית שם בלא בגדים שום אזהרה מזה. ואם כן כל מה שלמדו משם שהוא בשעת עבודה ירצו בו כשהוא עובד ואין ההקפדה בשעות אלא בעבודה ממש. ובכל מקום שהוזכר הלשון הזה בשעת העבודה הוא בשעה שעושה אותה ממש ולא בזמן שלה. כאמרם (כלים ספ"א) שאין כהן גדול נכנס בבית קדשי קדשים אלא ביום הכפורים בשעת העבודה ופורשים בין האולם ולמזבח בשעת הקטרה. וכן בחמץ בשעת שחיטה (ל"ת קט"ו) ורבות כך. וכן מה שאמרו (ספרא שמיני ס"פ מלואים) ומפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו שאינו אלא בשעת עבודה, גם כן לומר שאם היה כהן מניח את העבודה ויוצא ומבטל עבודתו חייב מיתה שכבר חלל העבודה. והלשון ששנו בסיפרא (שמיני פרש' א' ה"ג) אתה ובניך אתך מה אתה כשר אף בניך כשרים יצאו חללים ובעלי מומין בא להוציא מכלל אזהרה זו חללים ובעלי מומין שתויי יין שאין בהם חיוב מיתה מחמת היין מפני שעבודה מחוללת היא ועל העבודה מפני המום אינו במיתה וכ"ש חלל. וראה הרב (על"ת ס"ט) משנתנו בראשון שלכלים (מ"ט) ששנינו בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחץ ידים ורגלים. ואינן אלא מעלות דרבנן. תדע שהרי עשאום שתי מעלות ואילו לדין תורה שתויי יין ופרועי ראש ושלא רחוץ ידים ורגלים למדין הן בגזרה שוה זה מזה. ובגמר יומא בפרק טרף בקלפי (מ"ד:) נחלקו מהם שאמרו מעלות דאורייתא והכי גמירי להו ומהם אומרים מעלות דרבנן לומר שהקדושות ששנו חכמים עזרה ובין האולם והיכל ובית קדשי הקדשים הלכה הם או מדבריהם דמן התורה כולן קדושה אחת אבל בחומרת הנכנסין הללו לדברי הכל מעלה שלדבריהם היא. והרבה מעלות שלדבריהם נשנו שם. דקא תני החיל מקודש ממנו שאין גוים וטמאי מתים נכנסין לשם, ומן התורה אפילו מת עצמו נכנס למחנה לוייה כמו שנתבאר בגמר סוטה (כ':). וקא תני עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת והיא גזירה מדבריהם כמו שדרשו בגמר יבמות (ז':) החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לויה. וכן גזרו עוד שלא ישתו הכהנים יין אפילו בביתם ולא יעמדו שם פרועי ראש שמא יצטרכו לעבוד, כמו ששנינו אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימים אנשי בית אב לא ביום ולא בלילה, ומפני מה אמרו ביום שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבואו ויסייעו אותם (שם י"ז.). לא מפני שמא יכנסו למקדש. שאינם באזהרה בזה מן התורה. והנלמד מכל זה כי כהן הדיוט לא הוזהר לעולם אלא על הטומאה ברחוקים אבל על היין ועל פריעת הראש והפירום לא הוזהר אלא שלא יעבוד כן ויתחייב מיתה והוזהר גם כן במיתה שלא יניח העבודה ויצא ובא בכהן גדול הכפל לתוספת שהוא לא יפרע ולא יפרום על המת לעולם ולא יטמא אפילו לקרובים ואמר בו ומן המקדש לא יצא ולא יחלל שלא יניח העבודה ויצא בשעה שמת לו מת שהוא מותר לו לעבוד כשהוא אונן ואם יניח העבודה יתחייב מיתה כחיוב כל כהן המניח אותה ויצא בחנם.
ועוד אני אומר כי המניעות האלו מן היין בעבודה ובהוראה לא ימנו מצוה אחת כדברי הרב אבל נמנות שתים בחשבון המצות שהם שני עניינים חלוקים אין להם דמיון זה בזה ודין שניהם בעונשין איננו שוה. ואולי יחשוב הרב שהוא לאו שבכללות כאילו אמר יין ושכר אל תשת בבואכם אל אהל מועד ובהורות את בני ישראל ויהיו נמנים לו אחד מהסכמתו בלאוין שבכללות כמו שבארו בעיקר התשיעי. אבל זה איננו כן. שכבר נפסק הענין בעונש שכתוב ולא תמותו שאינו בהוראה ובפסוק ולהבדיל בין הקודש ובין החול וכו'. ועל דעתי עוד חכמים בהוראתם אינם בלאו אלא בעשה שצוה הכתוב אחרי אזהרתו מן היין בבואם אל אהל מועד ולהורות את בני ישראל את כל החוקים ולא בהיותם שכורים ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא. וכן להורות ביום הטמא וביום הטהור (מצורע י"ד נ"ז) מצוה שיורו בימי הצרעת כפי התורה בהסגר ובהחלט. והכתוב הקודם לזה (שמיני י') ולהבדיל בין הקודש ובין החול גם כן מצוה והבדילו בין הקודש ובין החול בין עבודה קדושה למחוללת. וכן להבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין החיה הנאכלת (ס"פ שמיני) שוה עם והבדלתם בין הבהמה הטמאה לטהורה (ס"פ קדושים). וכולם מצות לא מניעות. וזהו ממאמרם בספרא אתה ובניך במיתה ואין ישראל בהוראתם במיתה, ולא אמרו כלשון המורגל להם ואין ישראל בהוראתם במיתה אלא באזהרה. [ערמב"ן עמ' תי"ב:].
<h2>דף יז.</h2>
כתב הרב והמצוה מאה וששים ושלש היא שנמנעו הכהנים מהכנס למקדש מגודלי שער כמו שיעשו האבלים שלא יגלחו שערותיהם והוא אמרו ית' ראשיכם אל תפרעו וכבר נכפלה מניעה זו בכהן גדול ואמר את ראשו לא יפרע והעובר על מניעה זו במיתה כלומר ששמש והוא פרוע ראש ובכלל ואלו שבמיתה פרועי ראש לאמרו ולא תמותו אך כשיכנס למקדש והוא פרוע ראש באזהרה לא במיתה. וכתב הרב עוד והמצוה מאה וששים וארבע היא שנמנעו הכהנים מהכנס במקדש קרועי בגדים והוא אמרו ית' ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו ולשון ספרא ובגדיכם לא תפרומו אל תקרעו בגדיכם ונכפלה מניעה זו בכה"ג ואמר ובגדיו לא יפרום וגו'. אמר הכותב במאמר במקום הזה שבושים כבר הזכרתי מהם שאזהרת הנכנס למקדש פרוע ראש או שתוי יין אינה מן התורה אבל היא מעלה מדבריהם וביארתי זה במצות ע"ג. ועוד שיביא ראיה על זה מאזהרת כהן גדול שאמר בו את ראשו לא יפרע אמר שנכפל זה שלא נחשוב שאזהרת ראשיכם אל תפרעו שיהיה מצד המת לבדו וכשיעשו זה שלא על צד האבל יהיה מותר ונתבאר בכהן גדול שזה בשביל העבודה שיהיה מסתפר. וזה מאמר סותר דברי עצמו. שהרי הרב הוא האומר שמניעת כהן גדול בכתוב הזה ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום היא על המת ואפילו לא יכנס למקדש כלל כמו שכתוב כאן ודע שכהן גדול ואפילו שלא בשעת העבודה לא הותר לו שיקרע על מת שמת לו והביא ראיה ממאמרם בספרא בלשון הזה ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום על מתו כדרך שבני אדם פורעין ופורמין על מתיהן. ואם כן הכתוב בכהן גדול במניעת פריעה ופרימה ובכהן הדיוט יהיו מצד המת לבדו.
ועוד הרב אומר כאן במצות קס"ה כי שלשה לאוין האלה שהם ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ומן המקדש לא יצא נכפלו בכהן גדול לביאור ענין כמו שנכפלה מניעתו מגרושה וחללה זונה לבאר ענין מהעניינים ושהשלשה עניינים שנמנע מהם באלה השלשה לאוין הם בעצמם שנמנעו מהם באמרו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ומפתח אהל מועד לא תצאו ושמשה ע"ה הודיעם לאלעזר ולאיתמר שלא בהתרגזכם לצרה הזאת הגדולה יותרו לכם הענינים הנמנעים מכם אבל אתם עומדים על היותכם נמנעים מפריעת הראש וקריעת בגדים ויציאה מן המקדש בשעת העבודה ועל שעת העבודה לבד חייבים במיתה. והנה עתה הוא חוזר להשוות הכהנים כולם הגדול וההדיוט בשלש המניעות הללו כהשוותינו אותם במניעת גרושה וחללה זונה ושהכפל הוא לבאר ענינים לבד. ואם כן יהיו כולם בשעת העבודה במיתה ושלא בשעת העבודה מותרין. ועוד יהיה האיסור על המת בלבד. שאף בכתוב בכהן גדול אמרו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום על מתו. ועכ"פ אי אפשר אלא או שיהיה דין כהן הדיוט כדין כהן גדול באזהרות האלה והכהן הגדול מלמד על ההדיוט או שיהיה חומר ואזהרה בכהן גדול יותר משאר הכהנים. ואם שוים הם יהיה כל כהן אסור לפרוע ולפרום על מתו לעולם כדיננו בכהן גדול. ואם אינם שוים ולא מלמדים זה על זה יהיה אמרו לאלעזר ואיתמר ראשיכם אל תפרעו מצד המת לבד וכשיעשו זה ולא על צד האבל יהיה מותר. שהמניעה בכהן גדול היא מניעה אחרת מחודשת בו. וכל אלו דברים שהם סותרים את עצמם.
והנראה מדעת הרב שהוא בונה כל זה על הסברא הנפסדת שתופס לעצמו שני פנים בפסוק הזה והוא נגלה הכתוב והנדרש בו עוד שלא יצא בשעת העבודה ויתחייב מיתה ויחשוב כן בראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום שהנגלה ממנו שלא יפרע ולא יפרום על מתו ובנסתר בו שלא יעבוד עבודה כן ויהיה במיתה ויחשוב עוד שהנגלה ממנו לא ילמד על כהן הדיוט לפי שהוא יתעלה חייב אותם להטמא על מתיהן וכל שכן שהם רשאין לצאת אחר מיטתן (ולקרוע) [ולפרוע] ולפרום עליהן כדרך שנהגו בני אדם לפרוע ולפרום על מתיהן. וזה הוא הענין שאמרנו הנוסף בכהן גדול שממנו נכפלו המניעות הללו שאמרנו והנדרש בו שהוא שלא יעבוד פרוע ראש וקרוע בגדים ושלא יניח העבודה ויצא. כל זה ילמד מכהן גדול להדיוט לפי שכבר באה מהן מניעה באלעזר ואיתמר שלא היו כהנים גדולים ראשיכם אל תפרעו וגו'. וזו באמת מחשבתו של הרב שלא יסתור דברי עצמו. וכל אלה דברים רובי הסתירה וההפסד. ומכל מקום מאמרו שלא יכנס כהן למקדש פרוע ראש או קרוע בגדים שלא בשעת עבודה אפילו לפי מחשבתו לא באה אזהרה בזה אלא בכהן גדול ולא בכהן הדיוט בכל הכתובים האלה לא בפשוטן ולא במדרשן. והכלל שהמאמרים הללו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.
ועוד אני אומר שמאמרו של הרב בפרועי ראש וקרועי בגדים ששמשו שהם במיתה לאמרו יתב' ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמתו, אע"פ שהדבר אמת שהם מחויבי מיתה והוא גם כן מאמר נראה בנגלה מן הכתוב אבל בעלי הקבלה לא יודו בו שהרי אמרו בגמר תענית (י"ז:) ובגמר סנהדרין (כ"ב:) עוד שאלו על פרועי ראש במיתה מנא לן ולמדו אותו מן הקבלה דכתיב ראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו וסמיך ליה ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית ואתקוש פרועי ראש לשתוי יין מה שתוי יין במיתה אף פרועי ראש במיתה. ובבאור עוד שאלו עליה ואמרו הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה והשיבו גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכ' אקרא. והנלמד מזה בלי ספק שהם לא ידרשו הכתוב במיתת בני אהרן ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרומו בפרועי ראש וקרועי בגדים ששימשו אבל הוא אצלם מצות שעה. אבל המתוקן שבכל הענין הזה הוא שהכתוב הזה שנאמר לאהרן ולבניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו לא מפני העבודה הוא שיזהירם שלא ישמשו פרועי ראש וקרועי בגדים. שהבנים ביום ההוא אינם עובדים שהיו אוננים. ואינה מצוה לדורות ולא דרשו ממנו בתלמוד או בספרא ולא למדו בו דורות כלל. אבל היתה הוראת שעה שלא יתאבלו ולא יספדו להם ולא יבכו כלל דכתיב ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, לא אתם. מפני שהיה להם יום טוב ויום מועד ושמחה בימי המלואים. וכן נמי שימר אותם מן הטומאה לאחיהם שנ' ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן וגו' שאו את אחיכם. ואם היה בשאר הזמנים האחים הם החייבים להטמא להם במצות עשה (מ' ל"ז). ולשון סיפרא (שמיני מלואי' הכ"ה—ו') ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן [ויאמר אליהם קרבו שאו את אחיכם מיכן] אמרו הכהנים אינם מטמאין למתים שהרי אלעזר ואיתמר לא נטמאו להם מי נטמאו להם לויים. שלא רצה ית' שיטמאו הכהנים ויצאו מן המקדש ביום הראשון לכהונתם. וכן לא רצה בפריעת ראשם ובקריעת בגדיהם. לא הורשו כלל בדבר מכל דברי האבלות אלא באנינות, שאין אנינות אלא בלב [סנה' מ"ו:] ולא יתבטל בו מצוה מן המלואים שכבר קרבו הקרבנות ובלילה יאכלו אותם. והנה עשה הכתוב דין בני אהרן שנמשחו בשמן המשחה כדין משוח מלחמה לדורות, שהוא אינו פורע ואינו פורם ואינו מקריב אונן ואינו מיטמא לקרובים (הוריו' י"ב:), אבל מפני שהחמיר בהן מיתה באמרו ולא תמותו והחמיר בהן עוד שאם יעשו כן יהיה עונש על כל העדה באמרו יתברך ויתע' ועל כל העדה יקצוף, נראה שיהיה דין מחודש בימי המילואים ואינו נוהג בהם בשאר הזמנים. והכלל שהיה הכל הוראת שעה. ולשון ספרא עוד (שם הכ"ח, הביאו בפי' התורה) ויאמר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו מכאן אמרו הרוגי בית דין אין מתעסקין עמהן לכל דבר שמא תאמרו הרי אנו הולכין לבתינו מתאבלין אוננין ובוכין והלא כבר פקדנו המקום שלא תצאו מן המקדש. למדו אותנו שהיה דבר לענין המאורע שדן בהן משה במיתת אחיהם בב"ד שלמעלה כנהרגין בב"ד שלמטה (סנה' מ"ו:) שאין מתאבלין עליהם אלא אוננין. אם כן אינה מצוה לדורות כלל. אבל הכתוב השני שנ' (שמיני י') ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו הוא אצל רבותינו מצוה מלמדת לדורות כפי הברייתא השנויה בספרא שיכול אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת העבודה חייבין מיתה מנין לכל הכהנים שבכל הדורות וכו'. והגורם להם זה לפי שהמצוה ההיא כבר נאמרה להם קודם המקרה שנאמר (ס"פ צו) ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת י"י ולא תמותו כי כן צוויתי. והוא שנאמר כאן פן תמותו כמוזהר בכם כבר. והוא לשונם בספרא שמא תאמרו הרי אנו הולכין לבתינו מתאבלין אוננין ובוכין והלא כבר פקדנו המקום שלא תצאו מן המקדש. והוא ממה שאמר להם תחלה ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת [י"י] פן תמותו. ולדורות אמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל ולא למדו מכאן אלא חיוב המיתה לדורות מן הריבוי שמצאו בכי שמן משחת י"י עליכם. אבל המצוה הנוהגת לדורות בפרועי ראש היא באמת שלא יעבדו עבודה ואם שמש כן חלל וחייב מיתה ממה ששנינו ואלו שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש. והיא הלכה למשה מסיני נסמך על מקרא יחזקאל ופרע לא ישלחו ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית, ואמרו בבואם ירצה בו בעבדם כאמרו בתורה (תצוה כ"ח מ"ג, ור"פ תשא, על"ת ע"ג) בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת, ואיתקוש פרועי ראש לשתויי יין. וזה הוא דינם מן התורה וגזרו מדבריהם [ערמב"ן ל"ת ע"ג] שלא יכנסו בין האולם ולמזבח כלל. וכן אמרו עוד כהן הדיוט מסתפר משלשים יום לשלשים יום. והיא גם כן גזרה מדבריהם שלא יהיו פרועי ראש כלל כדי שלא יעמדו מנוולין פסולין מן העבודה. והתירו להם הכל שלא בזמן ביאה כלומר בזמן שאין בית המקדש קיים. וקרועי בגדים גם כן מחללין עבודה וחייבין במיתה ולא בא בהם הכתוב ולא נשנו בכלל ואלו שבמיתה אבל חיובם הוא שהבגדים הקרועים הם כמי שאינם וה"ל מחוסר בגדים ושנינו (סנה' פ"ג. וש"נ) ואלו שבמיתה מחוסר בגדים ששמש. ובגמר סנהדרין (פ"ג:) אמרו מחוסר בגדים מנא לן א"ר אבהו א"ר יוחנן ומטו בה משמיה דר' אלעזר ברבי שמעון וחגרת אותם באבנט וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחוקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים ואמר מר זר ששמש במיתה. ועוד השלימו ביאור הענין הזה בשני מזבחים (י"ח.:) ושם אמרו בבאור שאם היו הבגדים מרושלין מסולקין משוחקין ועבד עבודתו כשרה מטושטשין או מקורעין ועבד עבודתו פסולה. והפיסול הוא מדין מחוסר בגדים שאינו לבוש בהם במקום הקרע. וכן פסלו שם מסולקין עצמן דליתנהו מעיקרא מן הטעם הזה בעצמו לפי שאין כל גופו לבוש בהם. וכן כתבו זה המפרשים. וכהן גדול בא בו כתוב בפני עצמו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ומן המקדש לא יצא. והיא אזהרה בו לעולם שלא יפרע ראשו על מתו ולא יקרע עליו ואע"פ שלא יעבוד ולא יכנס למקדש ואמרו (סנה' י"ח.) שאינו יוצא אחר המטה שנ' ומן המקדש לא יצא. ואומר אני שהיא מעלה מדבריהם ואסמכתא בכתוב הזה ועיקרו שלא יניח העבודה ויצא וכבר כתבתי זה (שרש ה'). והנה נסתלק מחשבון המצות המניעה הזאת שאמר הרב בקרועי הבגדים. אבל תמנה מצוה מחוסר בגדים הכוללת שניהם. והרב לא הביאה בחשבונו. אבל בעל ההלכות מנה פרועי ראש ששימשו במיתה ומנה ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו בלאוין שלמלקות ולא מנה את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. והאמת הוא מעיד על עצמו.
<h2>דף כז.</h2>
כתב הרב והמצוה שלשים ושש שנצטוינו שיהיו הכהנים עובדים למשמרות תהיה כל משמרה עובדת שבועה ולא תהיה יד הכל מתעסקת יחד אלא ברגלים בלבד ואז יעבדו המשמרות כלן בשוה וכל מי שבא יקריב ולשון זאת המצוה באמרו ית' וכי יבוא הלוי וכו' ולשון ספרי ובא בכל אות נפשו יכול לעולם ת"ל וכו'.
ולפי דעתי אין מצות הכתוב הזה שיעשו משמרות ולא מניעה שלא תהיה יד הכל מתעסקת בעבודה. כי לבד ממכריו על האבות שלילות לא מצוה. שהוא ית' מצוה להיותם כולם עובדים ואוכלים חלק כחלק חוץ מן הממכרים. ואפילו לפי המדרש שדרשו בספרי ובגמר סוכה (נ"ה:) יכול לעולם תלמוד לומר מאחד שעריך מכל ישראל לא אמרתי אלא בזמן שכל ישראל נכנסין בשער אחד, מכל מקום אין בפרשה צואה על המשמרות אבל המצוה היא שיעבוד הכהן בכל אות נפשו ברגל ולא ימנעוהו מלבד בממכרים שעשו עליהם האבות שהם בשאר ימות השנה ובדברים הבאים שלא מחמת הרגל.
וראיתי לרב שכתב כן בחבורו הגדול (כלי המקדש פ"ד ה"ג—ד') משה רבינו חלק לשמונה משמרות ובימי שמואל חלקם הוא ודוד המלך לארבעה ועשרים משמר ומצות עשה להיות כל המשמרות שוין ברגלים וכל שיבא מן הכהנים ברגל ורצה לעבוד עובד וחולק עמהם ואין אומרים לו לך עד שיגיע משמרך שנאמר וכי יבא הלוי מאחד שעריך וכו'. וזה הלשון הוא מדוקדק יותר ממה שכתב כאן במאמר. ונראין הדברים עוד שאף המדרש הזה אסמכתא בעלמא הוא שרצו לקיים הפרשה אף לאחר תקון המשמרות. והנראה במשמרות שהוא תיקון נביאים לא חובה. כמו שאמרו (תענית כ"ז.) משה רבינו ע"ה תיקן (ארבע) [שמונה] משמרות ויסדו דוד ושמואל הרואה באמונתם עשרים וארבע. מפני שיש בתקון המשמרות זרוז, שאילו היו הכל עובדים כל השנה ואי איפשר שלא יחזרו לעריהם ולבתיהם כשלא יהיה עליהם זמן קבוע בחזרתם לעבוד יארע להם בזה עצלה ויאוש ולכן קבעו להם זמן שיבאו בתיקון המשמרות ובתי האבות גם כן. אבל כוונת הכתוב שהכהנים כל זמן שיבואו למקדש יזכו בעבודה ויחלקו עם הכהנים הנמצאים במקדש לא שידחו אותם או שיאמרו להם כבר באו אלה בעלי הקרבנות לעזרה ויהיה בזה רפיון לביאת הכהנים למקדש. ואמר לבד ממכריו שאם מכרו האבות זה לזה אתה בשבתך ואני בשבתי או אתה בחדשך ואני בחדשי אין הבא במשמר שאינו שלו זוכה בקרבנות ואינו חולק עמהן. ומכאן נתקנו המשמרות. לא שיהיה עליהן מניעה שלא יעבדו כלם. אבל העניין כולו סדור במשפט הכהנים.
וכן עשו עוד ארבע ועשרים משמרות בלויים ולא בא בהם כתוב או מדרש. שהפרשה הזו בכהנים בלבד היא כמו שכתוב חלק כחלק יאכלו ואין ללויים במקדש אכילה כלל. ולשון ספרי יכול בבן לוי הכתוב מדבר תלמוד לומר מאחד שעריך מי שלא נטלו שעריהם במקום אחד [יצאו לויים שנטלו שעריהם במקום אחד] ושרת בראוי לשרת יצאו לויים שאינם ראויים לשרת. והנה זה ראיה שלא מן המצוה הזו הותקנו המשמרות. וראיה עוד על זה שלא היו הכהנים כולם נחלקים לאלו המשמרות אבל יש מהם שאין להם משמר קבוע כמו שאמרו בגמר תענית (י"ז.) ויודע שבתי אבותיו קבועין ואינו יודע שבתי אבותיו קבועין. ומבואר בתוספ' (תעני' פ"ב) יש מהן שקבעו עצמן לעולם, הבא בשבת בא בשבת לעולם, לאחר שבת לאחר שבת לעולם, יש מהם שמגדילין פעם אחת בחדש יש מהן שמגדילין פעם אחת בשנה יש מהן שמגדילי' פעם א' בשבוע ויש מהן שמגדילין בכל משמר ומשמר. וענין ההגדלה הוא שלא קבעו לעצמם משמר אלא באים ומסייעים לעובדים שם ומגדילין המשמר ואין להם זמן אלא כרצונם פעם אחת בשבוע ויש בכל משמר ומשמר ביום שיחפצו בו. שהם לא מכרו שבתם לאחרים ולא קנו מהם שאין ממכריו מצוה. ושוב מצאתי בריית' במשנת ר' אליעזר בנו שלר"י הגלילי בשלשים ושתים מדות שהאגדה נדרשת (הו' בס' הכריתו' ח"ג) והיא שנויה שם (מדה י"ז) בלשון הזה מדבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר כיצד ויטע י"י אלהים גן בעדן מקדם וכו', כיוצא בו [במדבר ג' כ"ט] משפחות בני קהת יחנו (וכו') [על ירך המשכן תימנה], משפחו' (בני) הגרשוני יחנו (על ירך המשכן) ימה [שם כ"ג], ונשיא בית אב למשפחות מררי על ירך המשכן יחנו צפונה [שם ל"ה], אבל לא שמענו שצוה אהרן את בניו להיות ארבע ועשרים משמרות והיכן שמענו [דה"א כ"ד י"ט] אלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית י"י כמשפטם ביד אהרן אביהם וגו' למדנו שמצוה זו מימי משה ואהרן. נוסחא אחרת מצאתי בה אבל לא שמענו שצוה הקדוש ברוך הוא את אהרן שיעשה את בניו ארבעה ועשרים משמרות למדנו שהיתה מצוה זו ביד משה ואהרן. והעיקר הנראה מכל מה שהזכירו במשמרות שהיא מצוה מקובלת ממשה מסיני ולא נכתבה בתורה. אבל הסדר הוא במשמרות בשני עניינים. שיעבדו כולם למשמרות חלוקות בין לויים בין כהנים תהיה כל משמרה ממנה על מקום מיוחד ועל עבודה מיוחדת ככל הענין שצוה בהם במשכן (נשא ד' מ"ט) איש איש על עבודתו ועל משאו. והוזהרו במיתה לשעה ולדורות שלא יקרב אחד למלאכת חבירו כמו שדרשו (על"ת ע"ב) ולא ימותו גם הם גם אתם [קרח י"ח ג']. וכן נחלקו במקדש בימי דוד ושמואל ומפורש בכתוב. וכן שנינו (שקלים רפ"ה) ואלו הן הממונין שהיו במקדש יוחנן בן פינחס על החותמות אחיה על הסלתות וכולה מתניתין. ונחלקו עוד למשמרות במקומות מן המקדש כאותו הענין שחלק אותם הכתוב במשכן משפחות בני קהת יחנו ומשפחות בני הגרשוני יחנו. כי כל זה נוהג לדורות. ומזה שנינו (ריש מדות) בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש והלוים באחד ועשרים. ובגמר תמיד (כ"ו.) למדוה מדכתיב (במדבר ג') והחונים קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו ודרשו מה משה בחד מקום אף אהרן ובניו כל חד וחד מקום לחודיה ולמדו עשרים ואחד מקומות שללויים מקראי דדוד כדאיתא התם. והענין השני במשמרות הוא שימכרו שבתם זה לזה ויעבדו משפחה פלונית שבת אחת ומשפחה פלונית שבת אחרת וזה לא נצטוינו בו בתורה ולא נהג במשכן אבל היתה בידם ממשה. ואיפשר שמפני מיעוטם לא נהגה בהם. ומשה רבינו ע"ה שתיקן (ארבע) [שמונה] משמרות צוה בהן לימי שילה ונוב וגבעון וצוה בהשלמת עשרים וארבע משמרות לבית המקדש והוא לפי שיצטרכו לצאת לערי ישראל כדי שיהיו זריזין לבא ליום קבוע ולא יעבירו המועד ודוד ושמואל עשו המצוה אשר היתה קבלה בידם והוא שנאמר (דה"א ט' כ"ב—ד') המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם והם ובניהם על השערים לבוא לבית י"י לבית האהל למשמרות לארבע רוחות יהיו השוערים מזרחה ימה צפונה ונגבה. וזה הוא ענין המשמרות במקומות. וכתיב (שם כ"ה) ואחיהם בחצריהם לבוא לשבעת הימים מעת אל עת עם אלה. וזה הוא חלוקת המשמרות לשבתות. ושם (ל"ב) כתוב להכין שבת שבת. ואחר תקון המשמרות לשבתות כתוב (שם כ"ד י"ט) אלה פקודתם לעבודתם לבוא לבית י"י כמשפטם ביד אהרן אביהם כאשר צוהו י"י אלהי ישראל. ירצה לומר לבא לבית י"י שהם ילכו בכל ערי ישראל ויבואו לשבתות לעשות העבודה. וענין כמשפטם ביד אהרן אביהם יתכן שיתפרש בו שיעשו עבודת המקדש כמשפט כאשר נצטוה אהרן אביהם. אבל כיון שהעבודה בקרבנות מפורשת מבוארת לדורות לא יתלה אותן באהרן. לפיכך יבינו עוד רז"ל בזה כי אהרן נצטוה בזה התיקון של המשמרות מפי משה רבינו מפי הקודש ולא חדשו הכהנים והלויים מעצמם אלא ששמרו הקבלה שהיתה בידם מבית אבי אביהם. וזה הוא שאמרנו שהיא מצות קבלה הלכה למשה מסיני. והנה ראוי במנין המצות שנמנה מצות עשה שיעבדו הכהנים במקדש בכל אות נפשם מלבד מה שיסכימו במשמרות ונמנה מצות עשה שיהיו כולם בין לויים בין כהנים ממונים איש איש על עבודה ידועה לו ונמנה מצות עשה מהלכה למשה מסיני שימכרו את שבתותיהם זה לזה אתה בשבתך ואני בשבתי. ושמא יהיה כל הסדר כתקונו נמנה מצוה אחת שהכל תשלום ענין.
